מאיר בן הדוד מספר על האמונה של איתמר בשירות קרבי שדבקה גם בו

איתמר מאז ומתמיד היה דמות משמעותית בחיי, מלבד העובדה שהוא החבר הכי טוב שלי במשפחה, היחיד בן גילי שלשנינו היו חוויות ונושאי עניין משותפים, הייתי רואה בו מישהו שאפשר לסמוך עליו תמיד, שתמיד ידע מה לעשות ואיך, לא משנה באיזו סיטואציה מדובר.

מאז הילדות תמיד היינו ביחד במפגשים משפחתיים ובטיולים, היינו צוחקים ומתעדכנים כל אחד על החיים של השני, הדעה שלו תמיד הייתה חשובה לי ולעיתים תכופות הייתי מתייעץ איתו על התלבטויות וקשיים שהיו לי.

כשגדלנו קצת יותר והגיע הזמן להתגייס, קיבלתי פרופיל רפואי שלא מתאים לשירות קרבי, התגייסתי לתפקיד כללי בצה״ל והתחלתי שירות בתור חייל בלשכת הגיוס (תפקיד שאינו קרבי).

כחודש לאחר שהתגייסתי הגיע תורו של איתמר להתגייס לחטיבת הצנחנים. איתמר הגיע ללשכת הגיוס לעבור את הליך הגיוס ואני בתור חייל שמשרת בלשכת הגיוס ראיתי את איתמר עולה על האוטובוס בדרך לבסיס הטירונים של הצנחנים כשהוא מתרגש ושמח להתחיל בשירות שלו למען המדינה, חיבקתי אותו ואיחלתי לו בהצלחה.

עברו כמה חודשים שהייתי באותו התפקיד והתחלתי להרגיש ״תקוע״, שהתפקיד שאני עושה ביום יום שלי לא מוביל אותי לשום מקום ושאני מבזבז את הזמן.

באחת הפעמים שאיתמר יצא הבייתה בשישי, הלכנו לסבתא לבקר אותה, ישבנו והתייעצתי איתו לגבי הצבא, הוא סיפר לי כמה הוא מרגיש מסופק ומשמעותי מהשירות הצבאי שלו ולמה כדאי לי, למרות הקושי, להעלות את הפרופיל הרפואי ולעבור לקרבי.

הייתי רואה אותו חוזר הבייתה אחרי שבועות קשים של הכשרה בצבא, עייף מאוד אבל תמיד מחייך, ראו על הפנים שלו שהוא שמח על הרגע שהחליט ללכת לצנחנים.

החלטתי ללכת בעקבותיו, הלכתי לועדה רפואית, העלתי את הפרופיל הרפואי, הגשתי טופס להעברה לקרבי וקיבלתי.

לאיתמר הייתה את הדרך הייחודית שלו להסתכל על דברים בחיים, לקחתי ממנו המון וזו רק דוגמה אחת.

זכיתי בבן דוד כזה ובחבר לחיים ואני אזכור ואוהב אותו תמיד, ואני מתפלל שבעזרת השם במהירה נזכה בביאת המשיח ובתחיית המתים אכי״ר