האחות ענבל מספרת על הגישה של איתמר

כשאיתמר היה בהכשרה בצנחנים, הוא הכיר אנשים מכל רחבי הארץ, מכל הדעות, ומכל הזרמים. 

אחד החיילים שהיה עם איתמר, היה חייל דתי בעל אמונה גדולה, שעל כל דבר – וגם בזמנים הקשים וגם שהמפקדים הטילו עונשים – היה אומר "איזו זכות". כשניקו שירותים, החייל אמר ״איזו זכות לנקות את השירותים בבסיס של צבא ההגנה לישראל!״. כשרצו סביב המבנה כעונש היה אומר ״איזו זכות לבנות את הכושר כחיילי צה״ל כדי להגן על המדינה!״. 

תחילה איתמר (כמו גם יתר החיילים במחלקה) היה מופתע ממנו אך לאט לאט למד כי זו הגישה הנכונה והחל לאמץ את אותה אמירה בעצמו. 

איתמר לא עצר עם אותו משפט רק בצבא והוא החליט שהוא מאמץ ומיישם את הגישה הזו ואת המנהג גם לתחומים נוספים. 

איתמר סיפר לנו את הסיפור הזה כמה וכמה פעמים, כדי להנחיל את המנהג הזה גם אצלנו. הוא הקפיד להזכיר לנו את זה ולהתנהג כך גם בבית וכך הביטוי "איזו זכות" הפך לסוג של מטבע לשון אצל איתמר. כשההורים היו מבקשים מאיתנו לסדר את כל הבית, סידור ״כבד״ כזה, איתמר אמר לי ולנדב ״איזו זכות! לסדר את הבית כמו שאמא ואבא ביקשו״ או ״איזו זכות לשטוף את הגינה בבית בארץ ישראל״, וכמובן שתמיד אמר "איזו זכות לשרת את עם ישראל". ואני בזכותו אימצתי את המנהג. אני חייבת לו המון תודה על היכולת להגיד "איזו זכות" ברגעים קשים או מעצבנים, ולהצליח לעשות את הדברים בשמחה במקום בבאסה.